0

7 ינואר 2018

הג'וינט הראשון שלי עם אבא – שיח אחראי על קנאביס

image

קאני נוימרק

קאני היא כותבת תוכן צעירה, קומיקאית ופעילה בתחום הקנאביס בישראל. מנהלת העמוד "סטלניות מצייצות" ברשת החברתית.

לכולכם הייתה את הפעם הראשונה בתחומים שונים: הפעם הראשונה שחייכתם, הפעם הראשונה שהלכתם, הפעם הראשונה שדיברתם, הפעם הראשונה ששכבתם, ולחלקכם גם הפעם הראשונה שהתמסטלתם. הפעם הראשונה שלי לא הגיעה מחברים או מסיבות אלא דווקא מאבא, ומהמסורת המשפחתית של צריכת קנאביס אחראית. כך נחשפתי לקנאביס כשאבא גלגל לי ג'וינט:

חוויה ראשונית היא כמעט תמיד חוויה מסקרנת ומלמדת, ובהיותה ראשונה מסוגה בחיינו היא מסייעת לנו לגלות עוד אספקטים בעצמנו, גם אם הייתה טובה והשאירה רק זיכרונות טובים ובין אם לימדה אותנו מה לא לעשות.

הפעם הראשונה בה נחשפתי לצמח הקנאביס, מה שבדרך כלל קורה לבני נוער צעירים דרך חברים, סצנת המסיבות או במקרה הרע דרך גורמים מפוקפקים, הייתה מעט ייחודית. מי שחשף אותי לצמח, ואפילו גלגל את הג'וינט הראשון שעישנתי בחיי, היה אבא שלי.

לפני שאתם מסיקים שגדלתי באיזה בית היפי, תרשו לי לומר שאמא שלי אף פעם לא הייתה בעד. מצידה, היה עדיף שאני לא אתקרב לסמים בשום מקום ובטח שלא בבית. אז איך יצא שאבא ככה ואמא ככה?

בשורה התחתונה, גישתם השונה של שני הוריי בנוגע לקנאביס קשורה בקשר ישיר לתרבות ולתקופה בה גדלו.

המלחמה הקרה על הג'וינט

נולדתי לאבא אמריקאי ואמא רוסיה, ממש מלחמה קרה. אבא שלי היה נער בניו יורק של הסיקסטיז, וגדל על ברכיה של וודסטוק אפופת העשן, בניגוד לאמא המהנדסת מברית המועצות שלא היתה מוכנה לגעת בשום חומר שלא מגיע מבקבוק של אלכוהול.

כשהיה בן 18, עישן אבא ג'וינט במרתף הבית יחד עם בן דודו. כשאמא שלו (סבתא שלי) חזרה הביתה, היא העיפה בו מבט קצר, ראתה את עיניו האדומות, חייכה ואמרה: "You are stoned as hell" (אתה מסטול לגמרי). בזאת נסתכמה ה-"הרצאה" וההטפה שקיבל אבי מאמו בנושא, ואת השאר, כך היא אמרה, הוא אחראי מספיק כדי לגלות בעצמו.

כמה חודשים לאחר מכן, היא נכנסה הביתה כשאבא שלי עישן פייפ עם חברים, ואמרה בשיא הנונשלנטיות: "אני לא אוהבת פייפים, תגלגלו לי ג'וינט". ומאז הכל היסטוריה. סבתא שלי, הנוירוטית הפרנואידית, הפכה להיות החברה הכי טובה של הבן הסטלן שלה.

קנאביס – מחזק את הקשר בין ההורים לילדיהם

אמנם לא זכיתי להכיר אותה, אבל רק מהסיפורים שלו אפשר להבין כמה חזק היה החיבור ביניהם, וכמה העישון המשותף השפיע על היחסים ביניהם. אבא שלי מדבר עליה עד היום בעיניים נוצצות, ובמשפט אחד לדבריו, "הרגשתי שאני יכול לספר ולצחוק איתה על הכל, וידעתי שאני רוצה את אותו הדבר עם הילדים שלי".

המנהג הפך למסורת

וכך החלה המסורת. אבא שלי תכנן לעשן איתי כשאגיע לגיל 18, והציע שאת העקרונות אעביר גם לילדיי, שהרי קבלה, אהבה ומתן מידע הם בסיס לקשר שכל הורה רוצה שיהיה לו עם ילדו.

שנה לפני כן, בגיל 17, אמרתי לו: "תקשיב אבא, זמנים השתנו. אני יכולה לעשן עכשיו עם חברים ולהתעורר זרוקה באיזו תעלה מפוקפקת, או שאני יכולה לעשן כאן איתך בסלון". הוא שמע, וגלגל לנו ג'וינט באותו הרגע.

לקחתי כמה שאכטות, ואני בחורה די צ'יל לרוב, אבל בשלב מסוים הייתי משוכנעת שאני עומדת לאבד הכרה. רציתי לנוח, אבל גם רציתי לקפוץ. רציתי להזמין אמבולנס, אבל גם רציתי להזמין פיצה, ובמשך שעה וחצי (פלוס שעה של שיהוקים) בעיקר לא הפסקתי לצחוק. הרגשתי כאילו כל ההליום ששאפתי בתור ילדה חזר לנקום בי ועבר ישירות למוח שלי, וזה מוזר אבל זה גם די נעים.

הדרך היחידה למות מקנאביס זה אם הג'וינט יקום וידקור אותך

היום אני יודעת ליהנות מהסטלה הזו, אני מכירה את הגבולות שלי ואני יודעת לשלוט בה, וגם אם קרה שעישנתי טיפה יותר מדי, לא קרה כלום. פשוט להישען אחורה וליהנות מהחוויה. יש משהו מאוד מנחם ומרגיע בידיעה שבשביל למות ממנת יתר של קנאביס צריך לצרוך 680 ק"ג ברבע שעה. זו כמות שפיזית לא ניתן לצרוך בפרק זמן כה קצר. (לעומת 16 שוטים של וודקה, שזה אשכרה אפשרי), או כמו שאבא אומר זה במקסימום יכול לזרוק אותך לישון במיטה.

ומה אמא אומרת?

אמא שלי, מהנדסת עם תואר שני וילידת בריה"מ לשעבר, לא צרכה אף פעם שום חומר שהוא לא אלכוהול, וגם את זה היא עושה ברמה מאוד מתונה ובניגוד מוחלט לסטיגמה הרוסית.

אי אפשר להתכחש לעובדה שהיא גדלה על ערכים תרבותיים מסוימים. אפילו בשנים שהוריי היו נשואים, אמי לא ניסתה לעשן אפילו פעם אחת וגינתה את השימוש בקנאביס. כתוצאה מכך בהתחלה הסתרתי ממנה את העובדה שאני מעשנת, אבל לאחר השחרור מהצבא והטיול שלי לאמסטרדם ולהודו – כבר לא היה טעם להסתיר.

אני לא יכולה להגיד שהיא ששה מהרעיון שהבת שלה צורכת קנאביס, ואין לי מספיק אצבעות בשביל לספור כמה פעמים היא שאלה אם ניסיתי אי פעם גם סמים אחרים. היא יותר בגישה של "תעשני מה שאת רוצה, כל עוד אני לא רואה, לא שומעת ולא מריחה את זה", אבל אני בספק אם היא אי פעם תסכים לעשן איתי. מצד שני, אצל רוסים – עצם העובדה שהיא לא זרקה אותי מהבית זו כבר נקודה לזכותה.

אני מצידי מרבה להזכיר לה את המשפט הרוסי המפורסם שאומר "מי שלא שותה ולא מעשן – מת בריא", והיא בכל פעם מעקמת חיוך חצי מיואש לכיווני.

לסיכום, ההורים שלי החזיקו בדעות שונות בנוגע להרבה דברים, החל בפוליטיקה ואופן חינוך הילדים וכלה בגישתם השונה כלפי קנאביס. כשאבא שלי עישן איתי לראשונה, הוא השביע אותי שלא אספר לאמא (כנראה שגם אחרי הגירושין ממשיכים לפחד מהאישה), וכך נוצרה המסורת המשפחתית הקטנה שלנו, מעין הסכם לא כתוב, שימשיך גם בדור הבא.

אין לי ספק שברגע שלילדים שלי ימלאו 18, אני אפתח איתם קססה מכובדת ואחגוג להם יום הולדת כראוי, ואגיד להם בינתיים לא לספר לסבתא.

שיתוף הכתבה במייל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


CAPTCHA Image

Reload Image