ArabicDutchEnglishFrenchGermanHebrewRussianSpanish
שלומי סנדק, סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, ג'וינט בכנסת

אני, ליצמן וג’וינט בכנסת – זה מה שיצא מהוועדה

שתפו את החברים

הדיון של וועדת הבריאות שנערך אמש היה במובנים רבים בדיוק כמו דיונים קודמים רבים מספור שראתה הכנסת, ואפילו היה גרוע יותר מבחינת הטיעונים העתיקים ששמענו מפיהם של נציגי משרד הבריאות. מלבד פרובוקציה נחמדה ומקלחת של יחס מתנשא, לא קיבלנו שום…

הדיון של וועדת הבריאות שנערך אמש היה במובנים רבים בדיוק כמו דיונים קודמים רבים מספור שראתה הכנסת, ואפילו היה גרוע יותר מבחינת הטיעונים העתיקים ששמענו מפיהם של נציגי משרד הבריאות. מלבד פרובוקציה נחמדה ומקלחת של יחס מתנשא, לא קיבלנו שום דבר – אבל היי, לפחות מסרתי לליצמן תזכורת על עשב השדה וכוונותיו של בורא עולם.

לפני מספר חודשים החלטתי שיותר אני לא מבזבז זמן על דיונים בוועדות השונות של הכנסת. הרי בין כה וכה, לצערי הרב שום דבר לא יוצא מזה. אבל כשראיתי שהולך להתקיים דיון בוועדת הבריאות בנוכחות סגן השר ליצמן בכבודו ובעצמו, החלטתי להשתתף בכל זאת.

בלי קשר להמון שאלות חשובות על הבעיות שקיימות ברפורמה הנוכחית, כבר מזה שנים שאני רוצה לשאול את ליצמן משהו פשוט הרבה יותר: כיצד הוא מסביר את זה שבורא עולם אמר “לכם נתתי כל עשב זורע זרע אשר על פני האדמה” ואילו הוא, ליצמן, חוזר ומצהיר בכל הזדמנות שקנאביס (עשב זורע זרע) הוא “סם מסוכן”, ושהוא לא ירשה שימוש חופשי בו.

ליצמן - שר הבריאות
הפתק שהכנתי לשר הבריאות

סיקרן אותי לשמוע את תשובתו כאשר אסב את תשומת ליבו לכך שדווקא הוא, סגן השר ירא השמים ומגן השבת, מעז לסתור בגלוי את בורא עולם. אך מאחר ואני יודע שלא תמיד ניתנת זכות הדיבור בוועדה גם לפשוטי העם, הכנתי מבעוד מועד דף מודפס שאותו קיוויתי להצליח איכשהו להעביר לליצמן.

מדברים עם קיר, נגד השעון

כשהגעתי לוועדה, אולם הדיונים היה כבר מלא מפה לפה, כברוב הדיונים הנוגעים לקנאביס. יו”ר הועדה, חה”כ אלי אללוף, פתח את הדיון בקביעה חד משמעית כי קנאביס הוא סם מסוכן, נקודה.

“זה כמו להיפגש עם החמאס למשא ומתן, ולשמוע מהם, על ההתחלה, שאין לנו זכות קיום בארץ”, חלקתי את תחושתי עם מי שישב לידי.

מנכ”ל משרד הבריאות, שדיבר אחריו, המשיך פחות או יותר באותו קו: “אנחנו יודעים שהנזקים ארוכי הטווח מקנאביס הם אדירים”, הוא קבע באופן נחרץ, אבל לא התעכב כדי לפרט מהם אותם נזקים. “נתנו לאנשים כמויות של 80, 90, אפילו 100 גרם, ואני מודאג מזה, כי אנחנו יודעים שזה זולג לאנשים שלא אמורים להשתמש בזה” המשיך המנכ”ל.

אני תוהה – אם יש מידע על עבירה פלילית המתבצעת, מדוע המשטרה איננה מתערבת ועוצרת את המעורבים? הרי אם למשטרה היה מידע על שוד המתבצע ברגעים אלה, היא הייתה ממהרת לשלוח מספר ניידות ולתפוס את העבריינים, ולא הייתה מסתפקת בכך שהיא תבוא לכנסת ותטען שיש לה מידע על השוד המתבצע. אז, מדוע היא לא עושה כך גם לגבי מכירת קנאביס רפואי?

וכך, לאחר שהיו”ר קבע בתחילת הדיון שהקנאביס הוא סם מ-סו-כן, והמנכ”ל סיפר על “נזקים ארוכי טווח אדירים” (שאחרי חצי שעה הפכו ל”נזקים לא ידועים”), הרגשתי לפתע פתאום כאילו חזרנו רבע מאה אחורנית, אל הטיעונים שהשמיעו מתנגדי הקנאביס בתחילת שנות ה -90, בעידן שלפני האינטרנט וחופש האמת.

חה”כ אילן גילאון ניסה לרכך את הדברים, אבל היו”ר התעניין יותר במשך הזמן שכל אחד דיבר ופחות בתוכן הדברים. בכנות, באותו הרגע נראה היה לי שאם אחד הדוברים היה טוען כי “ברגע זה נחתה חללית מחוץ לכנסת”, תגובת היושב ראש הייתה: “בסדר, אבל יש לך עוד שתיים וחצי דקות, ואז אני מבקש לסיים”.

לאחר שהח”כים וכמה משתתפים נשאו את דברם בפתיחת הישיבה, תוך התנצחות ממשוכת עם נציגי משרד הבריאות, העיר אחד המשתתפים על כך שהדוברים תוקפים שלא בצדק את ציבור החולים, ומטופלת צעירה מחאה לו כפיים.

“תוציאו אותה מהאולם!” הורה היו”ר, והצביע על המטופלת. מיד נעמדתי ומחאתי כפיים באיטיות גם אני, בהפגנתיות על הקרקס שנהיה שם. “גם אותו!” הורה היו”ר כמובן, ובזאת הוצאתי מהאולם.

בפעם הראשונה: ג’וינט חוקי בכנסת

מיהרתי לצאת החוצה בעקבות המטופלת, אשר החלה לבכות בחוסר אונים. מחוץ לאולם, היא החלה גם לרעוד ולא ניתן היה להרגיע אותה.

“תנו לי 2 דקות והיא תירגע” אמרתי לאנשי הביטחון, ושאלתי: “יש לה רישיון לקנאביס רפואי וגם לי. איפה אפשר לעשן כאן?”

אנשי הביטחון הובילו אותנו לפינת העישון ושם, לאחר שבדקו כי לשנינו רישיון בתוקף, אישרו לי להדליק ג’וינט. בפעם הראשונה בחיי, ג’וינט (חוקי) בכנסת.

מאחר והמטופלת הייתה במצב היסטרי ולא הצליחה אפילו לאחוז בג’וינט בכוחות עצמה, הושטתי את הג’וינט לפיה ואחזתי בו בזמן שהיא שאפה. לאט לאט היא החלה להירגע, ואת הג’וינט השני שהדלקתי היא כבר יכלה להחזיק לבדה.

שלומי סנדר
אחרי ההרחקה – ג’וינט חוקי בכנסת ישראל

לאחר שנרגעה, שמתי פעמי אל מחוץ למשכן הכנסת, מבלי להיות מודע לכך שהדיון הופסק בטרם עת בעקבות שתיית שמן הקנאביס על ידי מאיר קדוש. לכן, הופתעתי לראות את ליצמן, ללא שומרי הראש, עומד לבדו וממתין למעלית.

“הרב ליצמן?” פניתי אליו. “שליח מצווה”, הצגתי את עצמי, ודחפתי לידו את הדף שהכנתי מבעוד מועד. הוא הביט בדף, קיפל אותו ודחף לכיס.

בזאת תם יום עבודה שיגרתי נוסף, ומי יודע, אולי הדברים יחלחלו למודעות שלו בכל זאת: רק בשביל הרגע הזה בו מצאתי את עצמי לבד מול ליצמן – היה שווה לבוא!

ומסקנות הדיון? עגומות. לציבור המטופלים מתחיל להימאס מכך שאנשים שלא סובלים מכאבי תופת, ולא חוו מעולם את השפעת הקנאביס, אומרים לנו, בהתנשאות ובביטחון עצמי מופרז הגובל ביהירות, שקנאביס הוא לא תרופה, ושאנחנו לא זקוקים למה שהם מכנים “מינונים גבוהים”. אני סבור שאפילו חבר הכנסת אללוף מתחיל להבין זאת, אבל ספק אם נראה התקדמות בשטח עד הוועדה הבאה, וגם אחריה.

איך זה גורם לכם להרגיש?
שתפו את החברים
תגובות: 0

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב-*.

Font Resize
Contrast